"ואז הפרופסור אומר שנשים הן פסיביות והן נוטות לשבת ולקבל את הדברים כפי שהם", כותבת בתסכול קרובת משפחה שלי בפייסבוק. לשאלה מי הוא, היא אומרת שהוא מרצה ליהדות.
מתוך הבנה שמתברר שיש אנשים שנושאים בטייטל שלא מגיע להם, כמו מרצה ליהדות שלא מכיר יהדות, החלטתי לאסוף את המקורות ביהדות שמראים שנשים, לא רק שאינן פסיביות, אלא שהן פועלות ומשנות את הדברים, הרבה לפני שהגברים נזכרים לעשות זאת.
נתחיל מאמנו הראשונה, שרה. שרה רואה את בן צרתה, הגר, "מצחק", כלומר עוסק בשלושת העבירות הכי חמורות ביהדות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. (רש"י, בראשית כא:ט). זאת כאשר אברהם הוא היה זה שמלמד את העולם על בורא עולם, על האמונה בו ועל מצוותיו! (רש"י, בראשית יב:ה). האם היה זה אברהם שמיהר לפעול כנגד בנו הפועל כנגד בורא עולם? לא! זו שרה שיוצאת לפעולה: "וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק". (בראשית כא:י). הוא רוצה להרוג את הבן שלה כדי לרשת את הירושה שלו, ולכן "מצחק", מנסה להרוג אותו. (רש"י על הפסוק). היא לא שותקת! ומה אומר לו בורא עולם? "כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ " (שם, פס' יב). שנבואתה של שרה היתה גדולה מנבואת אברהם (רש"י שם).
בפעם הבאה זו כלתה של שרה, רבקה, שנחלצת לפעולה ולא נותרת פסיבית. כשהיא מבחינה שבעלה עומד להעניק את כל הברכות לבנה הרשע עשו, זה שמיום שמת סבו חוטא בכל עבירה כמו רצח ועוד, היא דואגת לשלוח את בנה השני אל אביו, כדי שוא יקבל את הברכות (בראשית כז). וכשהיא רואה שעשו רוצה להרוג את יעקב, היא משלחת את יעקב אל אחיה לבן (שם, מג) וכל זאת כאשר אנו רואים שלמרות הכל היא אוהבת את עשו "מָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד" (שם, מה).
הבאה בתור היא רחל. הגמרא (בבלי מגילה יג:) מספרת לנו על זכויותיה. כשביקש יעקב מרחל שתנשא לו אמרה לו שאביה רמאי, והוא לא יוכל לשאת אותה ראשונה. משיב יעקב: אחיו אני ברמאות. מה עשה? נתן לה סימנים שעל פיהם יזהה אותה. בבוא הלילה, מספרת הגמרא, אמרה רחל "עכשיו תיכלם אחותי" ומסרה לה את הסימנים. וזה מה שכתוב "והיה בבקר והנה היא לאה" (בראשית כט:כה) מכאן שעד עכשיו לא היתה לאה? אלא מתוך סימנים שמסרה כחל ללאה לא ידע עד כה.הן שרה, הן רחל והן אחותן לאה אינן פסיביות, כאשר הן אינן יולדות הן מבקשות שבכל זאת יהיה לבעל שלהן זרע ש"יקרא על שמן", וכל אחת בתורה נותנת לבעלה את שפחתה, שיינשא לה. שרה משכנעת את הגר שכדאי לה לעשות זאת "לְקָחַתָּהּ בִּדְבָרִים, אָמְרָה לָהּ אַשְׁרַיִךְ שֶׁאַתְּ מִדַּבֶּקֶת לַגּוּף הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה." (בראשית רבה מה:ג). רחל למדה משרה, וגם היא נותנת את בלהה ליעקב (רש"י, בראשית ל:ג). לאה לומדת מאחותה, וגם היא נותנת את זלפה לבעלה (שם, ט).
את מרים הנביאה אנו מוצאים פעילה כמה פעמים, בהן אחת שנענשה עליה (אך בו זמנית גם קיבלה שכר בתוך העונש). הראשונה היתה ביחד עם אמה, יוכבד. פרעה קורא למילדות העבריות המכונות במקרא שפרה ופועה (סוטה יא:) אך הגמרא מלמדת אותנו כי הן יוכבד ומרים. הוא מצווה עליהן להרוג את הבנים הנולדים לנשים העבריות (שמות א:טו-טז). לא רק שהן לא נענות לצוויו ומשאירות את הילדים בחיים (שם, יז) הגמרא (סוטה יא:) מלמדת אותנו שהן גם דאגו לתינוקות לאוכל ושתיה.
בשלב הבא פרעה מבין שאין לו ברירה ומתחיל להרוג תינוקות על ידי השלכתם למים. כתגובה, הולך עמרם ומגרש את אשתו כדי שלא ייוולדו ילדים, ומכיוון שהוא גדול הדור, כל עם ישראל מתגרשים אחריו (בבלי סוטה יב.). באה אליו מרים, אז ילדה קטנה אבל אומרת לו "אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת"… החזיר עמרם את אשתו, החזירו שאר בני ישראל את נשותיהם, ובזכותה נולד משה, מושיען של ישראל.
בפעם השניה פעלה מרים כשמשה הושם בתיבה, היא נעמדה להשגיח, לראות מה יעשה לו (שמות ב:ד). כשבת פרעה מחפשת מינקת, היא מביאה את אמה (שם ז-ט) וכך האם זוכה להמשיך לגדל את בנה במובן מסויים. על אותה השגחה קיבלה מרים שכר כשנצטרעה במדבר. גם אותה צרעת התרחשה דווקא משום שמרים לא היתה פסיבית, היא כאבה את כאבה של גיסתה. היא מדברת עם אחיה אהרן על כך (במדבר יב:א). אולם הדבר נחשב לה לדיבור לשון הרע והיא מצטרעת. אף שנענשה על כך, היא גם מקבלת בתוך העונש שכר על אותה התייצבות ביאור: "וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם" (שם, טו). "מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים". (סוטה ט:).
ועוד ראינו נשים אקטיביות ביותר בזמן עבודת הפרך במצרים. בעשיית כיור הנחושת במשכן נאמר שהוא נעשה "בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת " (שמות לח:ח). מסביר רש"י במקום כי המראות הללו היו משמשות את נשות עם ישראל במצרים כדי להתייפות וכך לפתות את בעליהן להזדווג למרות חוסר החשק שנבע מעבודת פרך, וכך הן קיימו בגופן את המשך עם ישראל!
ובדילוג קל על עוד כמה דוגמאות מהתנ"ך של נשים שהיו פעילות מאד ופעלו באופן דגול (כמו בנות צלופחד, אשת און בן פלת, יעל אשת חבר הקיני ודבורה הנביאה) קפיצה הסטורית אל חורבן בית המקדש השני. קבוצת נערים ונערות שנשבו "לקלון", כאשר הנערים מיועדים למשכב זכר (זונות ממין זכר) והנערות לפילגשים, שהבינו למה מייעדים אותם. התחילו לברר מה יקרה אם יקפצו לים, האם יש להן עולם הבא ונענו שכן על פי הפסוק "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים". ואומרת הגמרא (גיטין נז:) "כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו מה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה אף הם קפצו לתוך הים". הנערות, הנשים הצעירות, הן שיזמו את הפעולה כדי שלא יתחלל כבודן. הגברים הם שלמדו מהן.
לסיכומו של דבר: הבאתי כאן דוגמאות רבות של נשים שמראות שאין דרך האשה להיות פסיבית כלל וכלל ולהפך, במקומות רבים הישועה מגיעה מן הנשים והמשך עם ישראל הגיע מהן, בזכות היותן יזמיות פעילות ואקטיביות. אין שום שחר לטיעון הזה, שנשים הנן פסיביות.
צופר ערפל 